<h1>ספר התרומות שער ל"ה חלק א'</h1>
<h2>דף יז.</h2>
ומסתברא קבלן שאמר תן לו מנה ואני חייב ליתן לך, לשון ערבות הוא ולא קבלן. ואע"ג דאמר לישנא דתן ברישא ולישנא דאתן בסוף, הואיל ואמר באמצע לשון חייב, לשון ערבות הוא, דאני חייב לאו מילתא פסיקא הוא, כדאמרינן בריש פרקין דב"מ [י"ז ע"א] דצא תן לו הוי מילתא פסיקא, וחייב אתה ליתן לו לא הוי מילתא פסיקא. ואחרי אשר פסק הרב אלפסי ז"ל דאפילו תן לו ואני קבלן לשון ערבות [הוא], בעי למיכתב בשטרא שאני אמרתי לו תן לו ואני נותן, דאי כתיב בשטרא ערב קבלן סתם, אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ונאמר אולי מתן לו ואני קבלן רוצה לומר, שהוא כמו ערב, הילכך לא הוי אלא ערב בלבד. ומסתברא דקטן שערב ממון אע"ג דלא משתעבד בערב שאינו קבלן, בדרך קבלן משתעבד, דהוה ליה כקטן שלוה. ומיהו משלם לכשיגדיל. ואיכא מ"ד דכשם שלא נשתעבד דרך ערב מפני שאין לו דעת כדי לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו, כך אינו משעבד עצמו בדרך קבלן. ומלתא צריך עיון. ועבד או אשת איש שנכנסו קבלנין או ערבאין הרי הן חייבין לכשישתחרר העבד או תתאלמן או תתגרש האשה. ואם ערבה או נכנסה קבלנית כשהיא פנויה ונשאת, כיון דקי"ל דבעל לוקח הוי אם ערבה בשטר טורף ממנו. וכן קבלן שאמר למלוה בטרם יתן מעותיו ללוה אל תתנם לו שאיני רוצה להיות קבלן וחוזרני בי, יכול לחזור והמלוה פשע כשנתן מעותיו על כרחו של קבלן. אבל קבלן דלאחר מתן מעות שצריך קנין, אין לאחר קנין כלום, אחר שמסר מעותיו. וכן הורה הרב ר' אברהם בר' יצחק בתשובתו שהמלוה פשע בממונו כשנתן מעותיו בעל כרחו של קבלן. אבל קבלן דלאחר מתן מעות שצריך קנין, אין לאחר קנין כלום, אחר שהמעות נתונים.
